סחרחורת היא אחת התלונות השכיחות בקליניקה, וגם אחת הקשות לתיאור. מטופלים מתארים חוסר יציבות, ריחוף, ערפול או תחושה שהחדר מסתובב. כשמדובר בהתקפים קצרים וחדים שמופיעים ברגע שהראש משנה תנוחה (קימה מהמיטה, התהפכות בשינה, הרמת הראש למדף גבוה), האבחנה הסבירה ביותר היא BPPV. זו הסיבה השכיחה ביותר לוורטיגו, והיא פוגעת בכ-9 מכל 100 אנשים במהלך החיים.
סחרחורת וורטיגו הם לא אותו דבר
סחרחורת היא שם כללי לכמה תחושות שונות. ורטיגו (Vertigo) הוא תחושה מסוימת: אשליה של תנועה. המטופל מרגיש שהוא, או מה שסביבו, מסתובב, גם כשהגוף במנוחה. כבדות ראש או תחושה שעומדים להתעלף נובעות בדרך כלל מירידה זמנית באספקת הדם למוח. ורטיגו מצביע על בעיה במערכת שיווי המשקל עצמה, וב-BPPV הבעיה מכנית ואפשר לתקן אותה.
המערכת הווסטיבולרית
המערכת הווסטיבולרית היא איבר חישה קטן באוזן הפנימית, עמוק בתוך העצם הטמפורלית. היא מודדת כל הזמן את תאוצת הראש ואת המנח שלו ביחס לכוח הכבידה, ומעדכנת את המוח מהר מספיק כדי לייצב את הראייה ואת שיווי המשקל בזמן תנועה.
יש בה שני סוגי חיישנים. הראשון הוא שלוש התעלות החצי-מעגליות, שכל אחת מהן נמצאת במישור אחר, בזווית של כ-90 מעלות לשתי האחרות. התעלות מלאות בנוזל שנקרא אנדולימפה. כשהראש מסתובב, הנוזל זז ומגרה תאי שערה חושיים, וכך המוח יודע שהראש הסתובב ולאיזה כיוון.
הסוג השני הוא האיברים האוטוליטיים: הנאדון (Utricle) והשקיק (Saccule). הם מזהים תאוצה בקו ישר, למשל בנסיעה קדימה, ואת מנח הראש ביחס לכוח הכבידה. בתוכם יש קרום ג'לטיני שעליו יושבים גבישי סידן קרבונט זעירים שנקראים אוטוקוניה. כשהראש נוטה, כוח הכבידה מושך את הגבישים ומזיז את הקרום, וכך המוח יודע שהראש הוטה.
מה קורה ב-BPPV
ב-BPPV גבישים מהנאדון מתנתקים מהקרום ועוברים לאחת התעלות. המצב נקרא קנלוליתיאזיס (Canalolithiasis). הניתוק יכול לקרות אחרי חבלת ראש, צליפת שוט, דלקת ויראלית באוזן או שינויים שקשורים לגיל, ולעיתים קרובות בלי סיבה ברורה.
בכ-90% מהמקרים הגבישים מגיעים לתעלה האחורית, כי היא הנמוכה מבין השלוש. בכ-10% הם מגיעים לתעלה האופקית, ושם האבחון והטיפול שונים.
כשהראש זז, הגבישים הכבדים נעים בתוך התעלה עם כוח הכבידה וגוררים איתם את הנוזל. תנועת הנוזל מגרה את תאי השערה בבסיס התעלה (האמפולה), והמוח מקבל אות של סיבוב חזק שלא קרה. לכן ההתקף מופיע רק בשינויי תנוחה מסוימים, ונמשך בדרך כלל בין כמה שניות לדקה, עד שהגבישים מפסיקים לזוז.
התסמינים
ההתקפים קצרים וחדים, וכמעט תמיד מופיעים בשינוי תנוחת הראש: מעבר משכיבה לישיבה, התהפכות בשינה, התכופפות קדימה או הטיית הראש לאחור כדי להסתכל למעלה. בין ההתקפים המטופל מרגיש בדרך כלל טוב, בלי חולשה, בלי קושי בדיבור ובלי ירידה בשמיעה. אם אחד מאלה מופיע, צריך לחשוד בבעיה אחרת, ולכן כדאי לאבחן לפני שמניחים שזה BPPV.
האבחון: מבחן דיקס-הולפייק
הבדיקה המקובלת לאבחון BPPV היא מבחן דיקס-הולפייק (Dix-Hallpike). המטופל עובר מהר מישיבה לשכיבה, כשהראש תלוי מעבר לקצה המיטה ומוטה 45 מעלות לצד שנבדק. אם יש גבישים בתעלה האחורית של אותו צד, תופיע סחרחורת עם ניסטגמוס אופייני (תנועה לא רצונית של העיניים), בדרך כלל אחרי השהיה של שנייה או שתיים. הבדיקה מראה אם יש BPPV, באיזו אוזן ובאיזו תעלה, וזה מה שקובע את הטיפול.
הטיפול: תמרון אפליי
BPPV היא אחת הבעיות הבודדות ברפואה שאפשר לפתור לגמרי תוך דקות, בלי תרופות. כשהגבישים בתעלה האחורית, התמרון המקובל הוא תמרון אפליי (Epley Maneuver). בתמרון מעבירים את הראש והגוף דרך ארבע תנוחות, 30 עד 60 שניות בכל אחת, וכוח הכבידה מוביל את הגבישים מהתעלה בחזרה לנאדון.
התמרון מצליח אצל 80–90% מהמטופלים כבר בטיפול הראשון אצל פיזיותרפיסט או רופא מיומן. אחרי הטיפול ייתכנו כבדות ראש, ערפול קל או חוסר יציבות לכמה שעות עד כמה ימים. זה נורמלי ולא אומר שהטיפול נכשל. כדאי לחזור לתנועה רגילה בהדרגה, כדי שהמוח יסתגל מחדש.
למה צריך לזהות את התעלה
כדי לדעת איזו תעלה נפגעה, מסתכלים על כיוון הניסטגמוס: ניסטגמוס סיבובי מצביע על התעלה האחורית, וניסטגמוס אופקי על התעלה האופקית. לכל תעלה יש תמרון אחר, ותמרון לא מתאים עלול להעביר את הגבישים לתעלה אחרת ולהחמיר את המצב. לכן כדאי להיבדק אצל פיזיותרפיסט וסטיבולרי או רופא אף-אוזן-גרון מנוסה, ולא להסתפק באבחנה כללית של "וירוס באוזן".
זה הפוסט הראשון בסדרה על סחרחורות ושיווי משקל. בפוסטים הבאים אכתוב על ההבדל בין ורטיגו פריפרי (מהאוזן הפנימית) לוורטיגו מרכזי (מהמוח), על שיקום וסטיבולרי אחרי פגיעה ממושכת, ועל הקשר בין הצוואר לסחרחורת. אם הסחרחורת שלכם מופיעה כשאתם מתהפכים במיטה או מרימים את הראש, כתבו לי ונבדוק.
